הפגישה

"יש לי רק עוד שנה אחת לחיות" חשבתי לעצמי כל הדרך חזרה למקום, שממנו ברחתי רק לפני חודשיים. דמיינתי איך תראה הפגישה בינינו. דמיינתי שהוא יכעס או יזרוק אותי מכל המדרגות וחשבתי גם כמה משוגע זה בכלל לקפוץ ראש לחזרה לתוך כל הביצה הזו, אחרי כל מה שעשיתי כדי לצאת ממנה. כמעט הצלחתי לרוקן לעצמי את כל האוויר מהריאות מרב דאגות על מה יהיה ומה יקרה לי כשזה יהיה. עד שהזכרתי לעצמי שבעוד שנה מהיום אני בכל מקרה אמות והסדרתי מחדש את הנשימה.

באחת בצהריים נחתתי בשדה התעופה במלגה. היתה לי קצת פחות משעה לפגוש את בעלת הדירה ששכרתי דרך AIRBNB, לשטוף מעצמי את הלילה והבוקר שעברתי ולהגיע לבית הספר לסטיילינג, שבו הוא לומד ועובד, שניה לפני שהוא יוצא להפסקה בשתיים.

הבחור שלי יודע להיבהל מדברים שהוא לא רואה בעיניים ולכן היה עדיף שיראה אותי מלשלוח התראה שאני מגיע. לשמחתי המזוודה, הרכבת לעיר ובעלת הדירה שתפו פעולה ובזבזו לי מינימום זמן ,כדי שאספיק להגיע כמו שתכננתי, כמה דקות לפני שתיים.

מהעבר השני של הכביש חיפשתי את האופנוע שהוא נוהג להחנות בכניסה. היו שם כמה אופנועים, שהמרחק מהם איפשר למוח שלי לשטות בי לחשוב, שאולי שלו הוא אחד מהם, כדי לדחות עוד קצת את ההבנה, שהוא לא שם. עברתי את הכביש והתקרבתי אופנוע, אופנוע ואף אחד מהם לא התקרב בכלל להראות כמו האופנוע שלו. "הוא לא כאן", הכרתי בזה שאני צריך לשנות את התוכנית והתחלתי ללכת לכיוון החניון, שהוא מחנה את האופנוע והרכב שלו, כשהוא חוזר לאכול צהריים בבית של ההורים, מרחק רבע שעה הליכה.

כשהגעתי לחניון עליתי לקומה הרביעית על הגג. הרכב שלו עמד במקום. הסתכלתי פנימה לתוכו ולא היה שם דבר שיכול להסגיר מה עבר עליו עד עכשיו או איפה הוא יכול להיות כרגע. לצידו לא היה שום אופנוע וגם אחרי שחיכיתי כמה דקות, הוא עדיין לא הופיע להחנות את האופנוע וגם לא מתחת לבית של ההורים בשכונה, שנמצאת מעברו השני של הכביש

דילגתי כמה וכמה פעמים בין החניה מתחת לבית לבין החניה בחניון, בודק אולי פספסתי משהו. אולי אני טועה במספר הבניין, או אולי הוא הגיע עכשיו. שום דבר לא הסגיר היכן הוא יכול להיות. גם התקווה למצוא אותו בחדר הכושר, מרחק 20 ד' הליכה משם, התנפצה מהר מאוד. וכבר הגיעה השעה ארבע וגם ארבע וחצי, שזה הזמן שבו נגמרת ההפסקה והוא חוזר ללימודים. וגם כשחזרתי לכניסה של האקדמיה, רעב ומזיע, עדיין לא היה אופנוע או סימן לאיפה הוא יכול להיות.

כל דקה שעברה חזקה את המחשבות, שכמה טיפשי זה היה להגיע לכאן ובטח הוא נמצא עכשיו עם מישהו אחר. כבר חשבתי לסמס לו ולשאול אותו איפה הוא ולהודיע לו שאני כאן, אבל החלטתי להתאפק ולדבוק בתוכנית ולא להרוס אותו עם זמן לבהלה.

אחרי שעתיים וקצת של הלוך ושוב בחיפושים אחר אופנוע, התעייפתי וחזרתי לדירה לאכול משהו ולנוח בתקוה שבערב משהו ישתנה.

בשעות שחלפו חשבתי שמהצד אני נראה משוגע ועדיין אולי עדיף לי משוגע, כי נורמלי לא ממש עובד לי. וכל הדיון על משוגע או לא, היה ניסיון מוצלח להסיח את דעתי מהתמונה שלו מחובק עם מישהו אחר, שהכאיבה לי בכל הגוף, בכל פעם שהופיעה השאלה "איפה הוא נמצא עכשיו?".

בתשע בערב הלכתי שוב לבית שלו. "הוא בבית", אמר לי האופנוע, שחנה במאונך למדרכה וברגע אחד צמצם את המרחק בינינו ממחשבה למציאות.

"שלום״, שלחתי לו מהרחוב הודעה בוואטסאפ.

״אני לא בסדר, עזוב אותי״, הוא ענה.

״רד, אני אתן לך חיבוק״. הצעתי לרכך את המציאות.

״אני לא מאמין לך. איפה אתה״ הוא שוב שאל.

״למטה״, עניתי.

כל היום הפחדתי את עצמי שהוא כבר במקום אחר, שהוא לא ירצה לראות אותי. שהוא יבקש ממני ללכת, אבל במקום זה אחרי דקה וחצי הוא הופיע למטה מולי. במשך דקה שלמה הבכנו את עצמנו מחובקים ובוכים, עד שהוא הציע שנזיז את המבוכה לספסל צדדי.

על הספסל הוא סיפר שהוא הפסיד עבודה שהוא חיכה לה במשך כמה חודשים ועד כמה הוא מאוכזב, כועס ועצוב. ושוב התפעלתי מכמה האדם הזה מרשה לעצמו להרגיש.

"מה אתה עושה כאן?" הוא שאל.

"אני כאן כי אני רוצה שנבנה את האמון בינינו ונקים חיים משותפים, אני מאמין שאנחנו יכולים", עניתי בביטחון גמור, בתקווה שחלק מזה יידבק גם בו.

" לך, אני חוזר לבית שלי", הוא הודיע ולמרות שהכרתי את הדרך שלו להגיד הפוך ממה שאני רוצה, כדי לבדוק אותי, לא ניסיתי לשכנע וקמתי איתו מהספסל חזרה לבית שלו, מאפשר לעצב על שהגעתי מאוחר מדי להשתלט עליי ובכיתי את עצמי מול כל השכונה.

"למה אתה בוכה?", הוא שאל.

"כי איבדתי אותך", השבתי. מנסה לעמוד בין מכוניות, כדי לצמצם את כמות הקהל.

אחר כך אני לא לגמרי זוכר, אם הוא עלה לרגע ומיד ירד או שהוא נשאר למטה, אבל אחרי כן הוא הציע שנלך ביחד לדירה ששכרתי.

באמצע הדרך הוא חיבק אותי חזק מאחור.. "ברור שאני רוצה לחיות איתך כל החיים", הוא הצהיר,

ושימח אותי מאוד, שחזרתי להרגיש את המגע שלו עליי.

"אתה זוכר שכשהוא חי איתך הוא מדי פעם נבהל?", ההיגיון שלי שוב ניסה להפחיד אותי שוב ולהשבית לי את השמחה.

"כן. אבל החלטתי שנשארה לי רק שנה אחת לחיות. זוכר?

אז כל עוד נדמה לי שזה מה שאני רוצה, אני מעדיף להיות ולחיות כאן, מאשר להמית את עצמי מפחד במקום אחר".