הסוד

לפני כמעט ארבעה חודשים עוד הייתי בתל אביב. שבתי לארץ אחרי תקופה דומה, בה הייתי חלק ממערכת יחסים אלימה עם בחור ספרדי בספרד. הרגשתי מובס, שכל מה שרציתי נלקח ממני או זה אני שהרסתי בעצמי. חשתי ריקנות שהתבטאה בחוסר עניין כלפי מה שמסביבי ואפס מוטיבציה לגבי מה אני רוצה לעשות עכשיו, מה הדבר הבא? הדרייב היחיד שחוויתי הוא צורך עז לזוז, להסתובב. המחשבה של להתחייב כרגע למקום שיש בו ארבע קירות, חנקה לי את האוויר. חזרתי לדירה של ההורים ואת המזוודה לא העזתי לפרק, בשיחת לילה אמא שלי דברה איתי על זה שצריך "להתמסד", בעודי מדמיין את לוח הטיסות הקרוב, בתקווה למצוא משהו שיוצא כבר הלילה. בהמשך היא גם פנתה לי מדפים, בתקווה שארים את הבגדים מהרצפה לארון. "אני כאן רק לשבועיים", הזכרתי לעצמי. בר מצווה לאחיין שלי ופסח וזהו, חשבתי לעצמי. אבל לכלב שלי היו תכניות אחרות והוא חטף דלקת חריפה בכל חלקי המוח וקרס לי מול העיניים.

לרגע חשבתי שאני זה שגרמתי לו לחלות וכמעט למות עם הרצון שלי לצאת למסע עם עצמי. יש משהו די יהיר ומגלומני לחשוב, שיש בכוח המחשבה שלנו לגרום לארועים לקרות. זאת הסיבה שאני לא ממעריצי ״הסוד״ למשל. יש משהו מסוכן בלומר לאדם, שיש לו כוח לגרום לדברים טובים לקרות עם המחשבה שלו. כי אם אתה יכול להאמין, שלעצם המחשבה שלך יש כוח לגרום למשהו טוב לקרות, אז אתה יכול להאמין שלמחשבה שלך יש כוח לגרום גם לדברים רעים לקרות ומשם הדרך להניח על הכתפיים שלך את כל צרות העולם או לאפשר למישהו להניח על כתפיך את כל צרותיו שלו, היא חלקה.

"תגידי לי שלא אני עשיתי את זה", סימסתי לחברה כשהמתנתי בבית החולים לתוצאות הבדיקות.

״דברים רעים זה משהו שקורה סתם, אתה רק יכול לעזור לו לעבור את זה״, ענתה לי חברה, שדואגת לשמור עליי, כשאני נותן יותר מדי קרדיט לעצמי..

לשמחתי, למרות הקריסה המהירה. מייקל הכלב שלי החליט להיאחז ולהיאבק על חייו, מה שאומר שהטיפול בו התארך והתארך ושבועיים הפכו לחודש וחודש לחודשיים ועדיין הרצון לצאת למסע רק בער בי יותר ויותר. כילד הדאגה העיקרית שלי היתה, כמה פעמים אני אראה עולם ובפעמים, שהיתה לי הזדמנות לעשות את זה, הצלחתי להבהיל את עצמי מספיק, מהמחיר שאני עלול לשלם בהמשך, כדי לקבור את החלום. מהאפשרות למשל, להגיע לגיל 30, בלי עבודה או תואר. אז נרשמתי מיד ללימודי תואר שהציונים שלי הספיקו בשבילו והתחלתי לעבוד בסלקום כמו חברה טובה שהתקבלה לשם חודש קודם לכן. עכשיו אני עוד רגע בין 40 ומסתבר שאפשר לנסות לשכוח חלומות, אבל הם לא שוכחים אותך ובכל גיל אפשר להלחיץ את עצמך מספיק, מהסיכון לבחור בדרך שלך, ולברוח למה שכולם עושים.

לצידו של הרצון לצאת למסע לא הצלחתי לראות בעזיבה שלי את מערכת היחסים ניצחון שלי. הרגשתי שאיבדתי משהו, שהפסדתי את הסיכוי היחיד שהיה לי לאושר. שלמרות הכל, הוא עדיין חסר לי.

לא העזתי ליצור איתו קשר, ועדיין חיכיתי וקיוויתי שהוא יגיד משהו בעצמו. 356,424 אלף פעם בדקתי אם הוא אונליין בוואטסאפ. עוד יותר מזה פעמים, חשבתי על מה הוא עושה עכשיו ובידיים של מי הוא נמצא כרגע. ברגעים שכבר לא יכולתי יותר להתמודד עם המחשבות עליו, שלחתי הודעה. אני אדם חזק, אז זה קרה רק פעמיים. בשניה קיבלתי ממנו תשובה ״אתה? אתה לא אוהב אף אחד״, כמענה ל״אני אוהב אותך״ ששלחתי.

הסתרתי מעצמי ומהעולם שלא ויתרתי על הרעיון, שעדיין נוכל להיות זוג. שהכי הייתי רוצה לעשות את המסע הזה יחד איתו ולא לבד ושהביחד האינטנסיבי של מסע כזה, יבנה אמון חדש שלא הצלחנו לבנות ביחד עד היום. ידעתי מה תחשבו עליי ומה אני אחשוב על עצמי, אבל המסע הזה כולו, נולד, כדי למצוא את הדרך לרצות את עצמי ולא רק את כל העולם ואני צריך לגלות אחת ולתמיד איך אני עושה את זה, גם כשיש לידי עוד מישהו.

בוקר אחד קיבלתי ממנו טלפון מפתיע שנפתח ב״מה אתה רוצה ממני? תפסיק לכתוב לי הודעות״, שמעתי את הקול שלו נובח עליי מהצד השני. ״שלחתי שתיים, האחרונה היתה לפני שבוע״, ניסיתי להחזיר את שנינו לעובדות. ״אתה כותב לי שאתה אוהב אותי. אתה רוצה שנחזור״, הוא התעלם. ״מי אמר שאני רוצה שנחזור?״, ניסיתי לא להסגיר את עצמי כל כך בקלות בתקווה שאשמע שהוא דווקא כן ובשביל זה הוא התקשר. ״אהה, אתה לא רוצה שנחזור? הבנתי!״ הוא נבהל וניתק.

למרות השיחה המוזרה, הבנתי שלמרות שהוא לא ממש אמר את זה, הוא באותו מקום כמוני, והוא רצה לבדוק אותי. כעסתי על זה ששיחה כזו מספיקה לי, כדי לשמוע שאוהבים אותי, למרות שאני צריך תרגום בגוף הסרט. אבל זה באמת הספיק לי באותו הרגע. הבחור שאני אוהב לא יודע להגיד את זה בשום צורה אחרת, בלי לדעת איפה אני ומה קורה איתי עכשיו.

הרגשתי אבוד. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי ואיך.

יומיים אחרי בערב, חברה אחרת הצליחה לחשוף אותי. "חזי, אתה עדיין רוצה אותו?" היא שאלה אותי ישר לתוך הלב. "אני לא יודע" עניתי את התשובה שאני נוהג להשתמש בה, כשאני מפחד מהמשמעות של להגיד כן או לא. "לא יודע, זה עדיין כן" היא זרקה אותי מהגדר. "עם כל אחד תצטרך להתמודד עם לדעת לדבר את עצמך. אתה רוצה שזה יהיה איתו או אתה מסוגל לשחרר אותו ולהזמין מישהו אחר" היא קשתה עוד יותר. "אני רוצה שזה יהיה איתו", שמעתי את עצמי עונה ואת כל המשמעויות של מה שאמרתי עכשיו. אחר כך דיברנו על החלק שלי במערכת היחסים. על זה שאני נבהל מהתגובות שלו ונסגר, זה נראה שאני מסתיר משהו ועל זה שעדיף שאלך להתמודד עם זה מולו, מאשר להיתקע במקום ולחכות שמשהו יקרה. להתמודד, לדבר מבלי להסתיר או לברוח, עד שנמצא את הדרך לתקשר או עד שתצא לי הנשמה ואוכל לרצות לעצמי משהו אחר.

בלילה, בדרך הביתה על הכביש לתל אביב בחזרה מגדרה, חשבתי על זה שמסע של למצוא מחדש את מה אני רוצה, צריך להתחיל איפה שנראה לי שאני רוצה, גם אם זה מבהיל..

בבוקר כבר הייתי עם כרטיס טיסה ועוד יום נוסף לקח, כדי שההורים, שלי יציעו שמייקל יישאר איתם בבית, שאחריי, זה היה הפתרון הכי טוב עבורו

וככה נסעתי חזרה להתמודד עם מה שחשבתי שהנשמה שלי רוצה,

גם אם המשמעות של זה היא, לגלות שמה שהיא באמת רוצה, זה למות.